מה גורם לאדם רגיל להפוך לרוצח המונים? על סינדרום  E

פורסם ב"הארץ" סמדר רייספלד

זה קרה בברלין ב־1938. אביו של פרופ' יצחק פריד, ד"ר יוסף פריד, שהיה פעיל ציוני, נהג להרצות בבתי כנסת בניסיון לשכנע יהודים לעלות לארץ. יום אחד, לאחר אחת ההרצאות, ניגש אליו אדון במעיל ארוך. "הר דוקטור", הוא שאל באדיבות, "האם תוכל להסביר לי בבקשה את ההבדל בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי?" האב הסביר באריכות, האיש הודה והלך.
זה היה אדולף אייכמן.
אולי כך החלה ההתעניינות של בנופרופ' יצחק פריד, ברוע האנושי. בסיפור המשפחתי על שני אנשים רגילים, לכאורה, שמשוחחים זה עם זה, ראשיהם סמוכים, הבל פיו של האחד אולי נוגע בפניו של האחר, אך המתבונן בסיפור מהצד יודע שבעוד רגע קט אחד מהם יהפוך למפלצת.
לעבודתו השוטפת של פריד, נשוי ואב לשלושה, אין קשר ישיר לשאלת הרוע. כחוקר מוח (באוניברסיטת UCLA ובאוניברסיטת תל אביב) הוא נודע בעולם בזכות מחקריו פורצי הדרך בסוגיות של תפיסה חזותית, זיכרון ודמיון, ולאחרונה הוזמן על ידי מועצת פרס נובל בשטוקהולם להציג את מחקריו. שמו מופיע כמעט בכל ספר לימוד על המוח שנכתב כיום בעולם.
 
הוא חתום על כמה מהניסויים פורצי הדרך בחקר המוח כמנתח מוח (פריד מנהל את היחידה לנוירוכירורגיה תפקודית בבית החולים איכילוב בתל אביב ובבית החולים של אוניברסיטת UCLA) ומטפל בעיקר בחולי אפילפסיה ופרקינסון. אבל סיפור הפגישה המקרית בין אביו למי שנחשב לאחד ממייצגי הרוע האולטימטיביים כמו הכתיב את המשיכה העמוקה שלו לסוגיית הרוע האנושי.
זה 20 שנה הוא מתעניין בנושא ובחודש שעבר עמד בראש כנס בינלאומי בפריז, "המוחות שלוחצים על ההדק: כנס פריז על סינדרום E", שבו השתתפו היסטוריונים, חוקרי מוח ואנשי מדעי החברה. את המונח "סינדרום E" טבע פריד לפני שני עשורים — E מהמילה Evil — והוא מתייחס לתופעה שבה אנשים רגילים, "מהיישוב", הופכים לרוצחים בדם קר.

"זה התחיל בינואר 1996", הוא מספר. "ישבתי בספרייה של בית הספר לרפואה וקראתי את הגיליון האחרון של כתב העת הרפואי 'The Lancet', שהוקדש לסיכום השנה שחלפה. 'זאת היתה שנה נהדרת ומלאת גילויים', נכתב שם. מישהו הציץ אל תוך הלוע של הלובסטר הנורבגי וגילה שם יצור חדש לגמרי, שלא היה מוכר עד אז למדע. הוא נתן לו את השם 'סימביון פנדורה'. באותה שנה התרחשו גם אירועים איומים — זו היתה השנה של רצח העם בבוסניה — ועורכי העיתון תהו איך זה שלמדע אין שום דבר לומר על כך. 'פנדורה ובעיית הרוע', הם קראו לזה וכתבו: 'אולי יקום מדען בעל מוח סקרן, כמו זה שהסתכל בלוע של הלובסטר, ויציץ אל תוך הלוע של הרוע'. זה סיקרן אותי. עיתון רפואי שמעלה שאלה לכאורה לא רפואית, שימיה כימי האנושות... חשבתי לעצמי שאולי באמת אפשר לגשת לעניין באותו אופן שבו הרפואה מתייחסת לתהליך ביולוגי שהופך לפתולוגי: למפות את התסמינים והסימנים, להגדיר את אוכלוסיית הסיכון ואת גורמי הסיכון, לבנות מודל פתופיזיולוגי. אחר כך אפשר יהיה אולי לחשוב על דרכי מניעה וטיפול".

פריד הבין שאי אפשר להתייחס אל הרוע כאל בעיה כללית. זהו מושג רחב ורב פנים מכדי שאפשר יהיה לחקור אותו כישות אחת. "לאורך השנים, מדענים חקרו את 'המוח האלים', הפתולוגי, של רוצחים. אבל אני לא רציתי להבין את המוח של 'סתם' רוצח, כמו רסקולניקוב של דוסטויבסקי, או אפילו של רוצח סדרתי כמו ג'ק המרטש. אנשים כאלה הם רק אחוז קטן מהאוכלוסייה, ובדרך כלל הם לוקים בפסיכופתולוגיה כלשהי. מה שהטריד את מנוחתי הוא התופעה שבה קבוצה של אנשים רגילים, שמבחינה פסיכולוגית נחשבים נורמליים, מתחילה יום אחד לרצוח אנשים, בדרך כלל מיעוטים חסרי הגנה שאינם מהווים איום מיידי עליה. אני מתייחס למה שקרה בשואה, כמובן, אבל לא רק לזה. התופעה הזאת חוזרת שוב ושוב בהיסטוריה. למשל, בתחילת המאה שעברה, כשהטורקים טבחו בארמנים, בשנות ה–70, כשהחיילים של פול פוט רצחו את הקמבודים ובשנות ה–90 בניסיונות הטיהור האתני בבוסניה וברואנדה, שם קצב ההרג היה גדול אפילו יותר מאשר בשואה".

ועכשיו דאעש.
"כן, וכשאת רואה בסרטים שמגיעים משם שורה של אנשים כפותים, שוכבים על הבטן זה לצד זה, ומישהו עומד ממש מעליהם ויורה, או את השבויים שכורעים על החול ומאחוריהם אנשי דאעש שעורפים את ראשם, את שואלת את עצמך איך זה קורה? מה גורם לאנשים, חלקם אפילו לא מוסלמים קנאים, לעבור טרנספורמציה ממצב נורמלי למצב של רוע חולני?"

OCD של הרג
פריד החל אפוא לחקור את הנושא. אחד הספרים שהשפיעו עליו מאוד היה "אנשים רגילים" מאת ההיסטוריון כריסטופר בראונינג (שגם השתתף בכנס). הספר עוקב אחר התנהגותם שלחברי גדוד 101 במשטרת הסדר הגרמנית, שגויסו ב–1942 ונשלחו לפולין, שם השתתפו ברצח המוני של יהודים. מלכתחילה לא היתה זו יחידה של צעירים "מורעלים" או אלימים במיוחד. היא כללה אנשים לא צעירים מהעיר המבורג, כאלה שבעגה הישראלית היו מכונים "מילואימניקים", בני המעמד הבינוני והנמוך שהיוו חתך מייצג למדי של החברה הגרמנית. רובם אפילו לא היו רשומים כחברים במפלגה הנאצית.

בהסתמך על 125 עדויות של יוצאי הגדוד, הספר מתאר את התהליך שעברו המגויסים האלה, מהאירוע הראשוני שבו התבקשו בזהירות לבצע משימה יוצאת דופן שכלל לא ציפו לה — הרג יהודים — עד למצב שבו ההרג הפך לשגרה; מקבוצת מילואימניקים מהוססים הם הפכו לחבורה של רוצחים בדם קר, שהשמידה בתוך חודשים מעטים 38 אלף יהודים. אחד הגילויים המטלטלים בספר הוא, שמפקדי הגדוד הציעו לחיילים אפשרות לסרב להשתתף במשימה, אבל רק בודדים מהם בחרו לעשות זאת. קבוצה גדולה יותר נמנעה מהעשייה באופן פסיבי, והשאר – כ–70% – התנדבו למשימה. כלומר הם לא היו ברגים קטנים במערכת אוטומטית, אלא הפכו לרוצחים מתוך בחירה מדעת

אלא שגם המתנדבים התקשו בתחילה. בניגוד לתפיסה המקובלת, שלפיה הרוצחים התנהגו כמכונות הרג נטולות רגש, אירועי הרצח הראשונים לא "עברו חלק". רבים מהעדים תיארו את האימה שאחזה בהם כאשר הלכו ליער, כל אחד "עם היהודי שלו", מצוידים בהנחיות כיצד לעשות את המלאכה "בצורה נקייה". לאחר מעשה רבים מהם נתקפו בחילה והתחילו לרעוד ולהקיא. 

חלקם סבלו מסיוטים. המפקדים סיפקו לאנשי היחידה כמויות נדיבות של אלכוהול, כדי לעזור להם להתגבר על הרתיעה. אבל מהר מאוד רוב האנשים הסתגלו, התקשחו והפכו לרוצחים מצטיינים שהשלימו את משימתם ביעילות. 

איך זה קרה
?
כאשר בחן פריד אירועים נוספים בהיסטוריה שבהם התרחש תהליך שבו הפכו אנשים נורמליים לרוצחים בדם קר, הוא גילה שהם חולקים מאפיינים משותפים. ראשית, קיומו של מרכיב אידיאולוגי, שמכוון נגד קבוצת האנשים האחרת: אמונות ורעיונות מוקדמים שהצדיקו באופן רציונלי את המעשים האיומים שנעשו אחר כך. 


שנית, ההתנהגות האלימה היתה בעלת מרכיבים כפייתיים־אובססיביים. "הנאצים, למשל, אחרי שכבר חיסלו את רוב היהודים בגטו מסוים, טרחו לחזור ולרדוף גם את המעטים האחרונים שהצליחו להתחמק. ההרג היה צריך להיות מוחלט. במובן מסוים זה מזכיר הפרעה טורדנית כפייתית
, OCD, שמי שלוקה בה מתאפיין במחשבות שלא מרפות ובעשייה כפייתית של פעולה מסוימת.

"מאפיינים נוספים של התהליך הם התרחשותו בקבוצה — יש פה מעין 'הדבקה קבוצתית' — ודה־סנסיטיזציה, הקהיה הדרגתית של הרגש. באף אחד מאירועי הרצח ההמוני האלה לא השתתפו קוזאקים שיכורים, שרצחו אנשים בהתלהבות אקסטטית. זה לא היה פוגרום או הרג בשדה הקרב, שמתרחש בהמולה, מתוך התרגשות והתלהמות. פעולות הרצח ההמוני נעשו בקור רוח ותוך השטחה גמורה של הרגש. לבסוף נראה שהשטחת הרגש אינה מלווה בשינויים בתפקודים קוגניטיביים אחרים, כמו שפה, זיכרון והיכולת לתכנן ולפתור בעיות".

מתוך אחידות המאפיינים הזאת העלה פרופ' פריד את ההשערה שיש סינדרום משותף לכל המקרים. הוא קרא לו, כאמור, "סינדרום E" והציע מודל נוירולוגי, המתאר את המתרחש במוחו של מי שלקה בסינדרום, כלומר זה שנהפך מאדם נורמלי לרוצח המונים.

במה שונה המודל הביולוגי שאתה מציע להבניית הרוע המסוים הזה, סינדרום E, מהמודל המקובל?
רצח העיתונאי ג'יימס פולי. הרגש מדוכא והפעולה מחליפה אותו, פעיל דאעש עשוי לענות לגבי תחושתו: "לא הרגשתי כלום. דאגתי שהסכין לא תהיה חדה מדי, כדי להאריך את הייסורים"אי־פי "המודל המסורתי, המיתולוגי אפילו, גורס שיש בתוכנו חיה רדומה.

בדרך כלל היא מרוסנת על ידי החלקים התרבותיים־האנושיים שלנו, אבל במצבים מסוימים היא משתחררת ופורצת החוצה. זה עולה בקנה אחד עם המודל הפרוידיאני של האיד היצרי, המבקש להשתחרר מהבקרה של הסופר־אגו, שמבטא את מערכת הערכים, החוקים החברתיים והנורמות המוסריות שהאדם הפנים
.

"זה מתאים גם למודל הביולוגי, שלפיו המוח בנוי שכבות־שכבות. יש מה שנקרא 'המוח הזוחלי', זהו המוח הפרימיטיבי שירשנו מהזוחלים ושאחראי על התפקודים הבסיסיים שקשורים להישרדות: רעב, תוקפנות וכדומה; לצדו קיים המוח הרגשי, האמיגדלה, שאחראי על רגשות כמו פחד, כעס וגועל; מעליהם נמצאים החלקים המודרניים יותר של המוח, שהתפתחו מאוחר יותר באבולוציה.

גולת הכותרת שלהם היא קליפת המוח, שהתפתחה רק אצל פרימטים, הקופים למיניהם, ובמיוחד אצל האדם. במונחים הביולוגיים האלה מקובל לחשוב שאצל אנשים שהפכו לרוצחים בדם קר המוח הפרימיטיבי השתלט על המוח המודרני. אני טוען שההפך הוא הנכון: שסינדרום
 E מתרחש דווקא כאשר המוח המודרני — קליפת המוח — משתלט ולא מציית יותר להוראות ולבקרה של המוח הפרימיטיבי".

במילים אחרות, אתה אומר שדווקא המנגנון הבסיסי הקדום שלנו מונע מאיתנו לבצע רצח המוני, והוא זה שעובר דיכוי על ידי המוח המודרני?

בדיוק. הביטוי 'מתנהגים כמו חיות' שגוי ביסודו: הרי העניין הזה של הרג המוני קר בכלל לא קיים אצל חיות. אולי קצת אצל פרימטים מפותחים, קופי אדם, אבל אפילו שם זה לא מה שרואים אצל בני אדם. זאת בפירוש לא תופעה חייתית".

כלומר זאת תופעה אנושית לגמרי, מין טוויסט מעוות של "מותר האדם".
"זה בהחלט ייחודי לאדם. בטבע יש שיווי משקל הומיאוסטטי: האריה הרעב מתנפל על זברה, טורף אותה ואז מרגיש שבע ונרגע. הוא לא מתחיל להשתולל ולהרוג 200 זברות. אצל האדם התפתחו האונות הקדמיות בקליפת המוח, וכאשר הן נכנסות לעוררות יתר, ל'טורים גבוהים', הן מתעלמות מהמשוב הזה של המרכזים הנמוכים הבסיסיים ועל ידי כך מדוכאות תחושות הרתיעה האינסטינקטיביות שלנו. לכן בהתחלה האדם נרתע ומקיא, אבל בהמשך, כאשר לא מגיע משוב, הוא ממשיך לפעול בלי הפרעה. עוררות היתר גם מדכאת את פעילותו של מה שמכונה 'המוח הרגשי', האמיגדלה, וכך נוצרת השטחה של הרגש".

למצב הזה, שבו "נשבר" הקשר בין החלקים הקוגניטיביים הגבוהים שממוקמים באונות הקדמיות של המוח, לבין החלקים הבסיסיים והרגשיים העתיקים יותר של המוח קרא פריד "שבר קוגניטיבי", והוא שמחולל את סינדרום E.

מה מביא את קליפת המוח לעוררות יתר? אידיאולוגיה, נורמות חברתיות?
"גם וגם. המוח המודרני, קליפת המוח, הוא החלק שניזון מאידיאולוגיות — זאת יכולה להיות האידיאולוגיה הגזענית של הנאצים או האידיאולוגיה הדתית של דאעש — וזה בהחלט הטריגר הראשוני. האידיאולוגיה הזאת משפיעה על האופן שבו אנחנו תופסים את הזולת וקובעת את גבולות ההתנהגות. לזה יש להוסיף שאנחנו יצורים קונפורמיים, ולכן סינדרום E הוא מידבק. לחברי גדוד 101, שמתוארים כאנשים רגילים, היתה הזדמנות לא להשתתף במשימות, אבל רובם דווקא בחרו להשתתף וייחסו את זה ללחץ חברתי, גלוי או סמוי. האידיאולוגיה המתלהמת והסביבה החברתית יוצרות התלהבות, שהיסטוריון השואה שאול פרידלנדר כינה בגרמנית 'ראוש' — התעלות, רוממות רוח. זו תחושה לא יצרית אלא תודעתית, זוהי עוררות של קליפת המוח, ולא של מרכזי הרגש הנמוכים. הרגש, כאמור, דווקא מדוכא. לכן כאשר שואלים פעיל דאעש, 'איך הרגשת כשערפת את הראש?' הוא עונה, 'לא הרגשתי כלום. דאגתי שהסכין לא תהיה חדה מדי, כדי להאריך את הייסורים'. הפעולה מחליפה את הרגש".

כשאתה מדבר כך על השטחת הרגש, אני נזכרת באורח מוזר באבא שלי, ניצול שואה אופטימי, שגם אצלוכפי שתיארתי בכתבה שהתפרסמה לאחרונה במוסף "הארץ", ניכר ניתוק של הרגש. התרכזות בפעולות ולא ברגשות.
"השטחת הרגש היא מנגנון שפעל כנראה גם אצל הניצולים, כאסטרטגיה נפשית שעזרה להם לשרוד. כלומר גם הקורבנות וגם המקרבנים חייבים לדכא את הרגש כדי להמשיך לתפקד. עם זאת, אני מאמין שהמנגנונים שמופעלים אצל כל קבוצה אחרים".
רצח העם ברואנדה. קצב ההרג היה גדול אפילו יותר מאשר בשואהרויטרס
אזור האשמה כבוי
על הקיר במשרדו של פריד אין שום תעודה שמעידה על תאריו או על הישגיו המופלגים בתחום הרפואה וחקר המוח. במקום זה תלויה שם פיסת נייר ממוסגרת שדהתה עם השנים, כתב התערבות שחתם פריד עם בניו. הוא מתחייב בו שבתוך שנה יוכל לרוץ מרתון. סכום ההתערבות היה סמלי, אבל לא האתגר.

פריד קנה ספר הדרכה והתחיל לרוץ. בהתחלה רץ 100 מטר ועם הזמן הגדיל בהתמדה את המרחק. חצי שנה לאחר ההתערבות לקח פריד את בני משפחתו לפריז ולתדהמתם השתתף במרתון שנערך שם. מאז, כבר שבע שנים, הוא משתתף מדי שנה במירוצי מרתון במקומות שונים בעולם
.
ב–2002 השתתפת בניתוח מרתוני בן 22 שעות להפרדה בין תאומות סיאמיות שהיו מחוברות בראשן, כך שעוד לפני שהתחלת להשתתף במירוצים היתה לך היכולת "לרוץ למרחקים ארוכים". אולי היא מאפיינת אותך גם כחוקר מוח?
"בהחלט. בכלל, כל הדברים הרציניים בחיים הם קצת כמו ריצת מרתון, לא?"
לאורך השנים, מספר פריד, נעשו כמה ניסויים בפסיכולוגיה חברתית שבחנו את התנהגותם של "אנשים רגילים" בקבוצה, בתנאים שבהם ניתן להם כוח או כאשר נדרשו לציית לסמכות. אחד המפורסמים שבהם הוא ניסוי הכלא של סטנפורדשבו אנשים רגילים חולקו באופן אקראי לשתי קבוצות, סוהרים ואסירים, ונדרשו להתנהג כאילו הם בכלא. הניסוי, שהיה אמור להימשך שבועיים, הופסק כבר אחרי כמה ימים כשהתברר שרבים מהסוהרים ניצלו את כוחם באופן בוטה ופיתחו שיטות מגוונות להשפלת האסירים ולהתעללות בהם.
לא כולם היו כאלה. היתה קבוצה "קשוחה אך הוגנת" של סוהרים, שפעלה בדיוק לפי הכללים. היו גם כמה "סוהרים טובים", שלא הענישו את האסירים ואף השתדלו לשפר את מצבם. מאוחר יותר ספג הניסוי ביקורת, שניסתה לקעקע את אמינותו. מכל מקום, כאשר משווים את התפלגות ההתנהגות של הסוהרים בניסוי סטנפורד לזו של אנשי גדוד 101 מתגלה דמיון מטריד: גרעין קשה של סדיסטים, שששו אלי רצח; קבוצה גדולה יותר של אנשים שמילאו את משימת ההרג, אבל לא גילו יוזמה ולעתים התחמקו כשאיש לא צפה בהם; וקבוצה קטנה של סרבנים.

בניסוי מפורסם אחר, של סטנלי מילגרם, התבקשו נבדקים "רגילים" לתת מכות חשמל לאנשים ששהו בחדר סמוך, אם האחרונים לא השיבו נכון על שאלות. הכפתור לא באמת הפעיל מכות חשמל, אבל הנבדקים לא ידעו זאת ואף שמעו מהחדר הסמוך קולות כאב, שנועדו להמחיש להם את פעולתם. רוב הנבדקים צייתו להוראה והגבירו את עוצמות החשמל גם כשהגיעו לערכים שהם ידעו שעלולים להיות קטלניים. במשך השנים נערך הניסוי בגרסאות שונות ומורכבות יותר והתברר, למשל, שמידת הציות להוראות הניסוי היתה תלויה במידת הסמכותיות של הנסיין — אם דמותו היתה לא סמכותית, 90% מהנבדקים סירבו לציית לו. גם ההקשר החברתי השפיע על התנהגות הנבדקים. כאשר צירפו לנבדקים אנשים נוספים שהתחזו לנבדקים (למעשה הם היו "שתולים" מטעם הניסוי) התברר שאם המתחזים סירבו לתת מכות חשמל חזקות, גם הנבדקים סירבו לעשות זאת. גרסה זו של הניסוי הדגימה את הנטייה לקונפורמיות ואת העובדה שרמת התוקפנות היא תלוית קבוצה.
הניסויים הנועזים האלה אמנם הראו שאנשים רגילים מועדים לפעול מתוך רוע, אבל לא תיארו מנגנונים שאחראים לכך.

לפני 20 שנה הגדרת את סינדרום E והצעת את המודל הביולוגי שלך כהיפותזה. עכשיו נערך הכנס הראשון שעוסק בנושא. מה קרה במשך כל השנים האלה?
"בשנים הראשונות מדובר היה בהיפותזה בלבד, אבל בשנים האחרונות חלה התפתחות אדירה במדעי המוח, נוצרו הזדמנויות להוכיח זאת, ועלייתה של דעאש הזמינה התייחסות דחופה לעניין. מדענים החלו לדבר על אמפתיה ולבדוק את המנגנונים שמחוללים אותה. שאלו באיזו מידה תסמונות מסוימות, כמו אוטיזם, מסבירות את אי יכולתם של הלוקים בהן להבין את 
רגשות הזולת ולחוש אמפתיה. בה בעת נערכו מחקרים שגילו מנגנונים שאחראים לדה־הומניזציה — שלילת האנושיות — של קבוצה שלמה של אנשים. כמה מהם הוצגו בכנס, ואף על פי שהם לא מוכיחים את המודל שלי — הניסויים נעשו בתנאי מעבדה ובנסיבות מוגבלות — הם מציגים ממצאים שעולים בקנה אחד עם השבר הקוגניטיבי שאני מדבר עליו".

אחד המחקרים שהוצגו בכנס נערך כך: החוקרים חילקו אנשים באופן שרירותי לשלוש קבוצות ודימו מצב שבו הנבדקים יורים לעבר מטרות. קבוצה אחת דימתה קרב וירתה בחיילים, קבוצה שנייה ירתה באזרחים ושלישית במטרות דוממות. כאשר השוו את פעילות המוח של הנבדקים באמצעות הדמיית fMRI, נמצא שבמוח של חברי הקבוצה שעסקו כביכול בהרג אזרחים נרשמה פעילות גבוהה באונה הרקתית, באזור שאחראי על זיהוי פרצופים, ובאונות המצחיות, באזור שקשור ברגש אשמה. לעומת זה, במוח של חברי הקבוצה שהיתה מעורבת בירי על חיילים, האזור שמעבד פרצופים לא היה פעיל ובמקומו הופעלו אזורים שמזהים עצמים, כמו אצל חברי הקבוצה השלישית, שירו בדוממים. גם "אזור האשמה" במוחם של חברי שתי הקבוצות האחרונות לא היה פעיל.

ממצאים אלה מרמזים על כך שמסלולים שונים במוח מעורבים בתפיסה של קבוצות בני אדם שונות, דבר שמשפיע על היחס שלנו אליהן. מבחינת פעילות המוח, האנשים שירו בחיילים התייחסו אליהם כאל עצמים דוממים, ועל ידי כך הפחיתו כנראה את רגש האשמה שמתעורר בנו כאשר אנו מסתכלים בפניהם של אנשים. "מכאן, שחלה לא רק השטחה של הרגש, אלא גם של התפיסה, וייתכן שזה מה שקורה אצל אנשים שלוקים בסינדרום E בשעה שהם מבצעים רצח המוני", אומר פריד. "המוח שלהם עושה דה־הומניזציה של הקורבנות, שולל את אנושיותם, והמנגנון הביולוגי־פסיכולוגי הזה, שמתייחס לקורבנות כאל עצמים ועל ידי כך מנטרל את רגש האשמה, מאפשר להם לבצע את הזוועות".

אילו תגובות אתה מקבל כשאתה מציג את המודל שלך?
"כשפירסמתי אותו לראשונה, קיבלתי מכתב מרופא מנתח בצבא קנדה שהצטרף לכוחות השלום בסומליה. הוא התייחס למקרי אלימות קשים שהתרחשו שם, שבהם נפגעו סומלים, וכתב לי: 'אני חושב שראיתי שם את הסינדרום שאתה מתאר'. לימים הוא העיד בוועדה שחקרה את האירועים שקרו בסומליה והביאה להתפטרותו של שר ההגנה הקנדי. היו גם תגובות חריפות. פרופסור בעל שם שלח מכתב נזעם. הוא הזדעזע מהתמונה שצירפתי למאמר — הצילום הקלאסי של החייל הגרמני שמכוון את הרובה שלו אל אשה שמחזיקה את תינוקה. הוא היה מדוכא עד עפר מההצדקה לכאורה שנתתי לחלאות האלה, כאשר תיארתי את התנהגותם בעזרת המונח 'סינדרום'".

קשה לאנשים לדבר על רוע במונחים ביולוגיים?
"נוח יותר לאנשים לדבר על טוב ורע במושגים פילוסופיים. כל הניסיונות שנעשו במשך השנים להבין את התנהגותם של הרוצחים, אפילו לא מהזווית הביולוגית, נתקלו בביקורת קשה. זה התחיל עם 'הבנאליות של הרוע' של חנה ארנדט, שטענה שהרוצחים לא היו מכונות שנאה שטניות, אלא אנשים קטנים ונורמליים, שרק צייתו להוראות ולמנגנונים ביורוקרטיים. אני חושב שארנדט צדקה בתפיסה של הבנאליות, אבל טעתה כשייחסה אותה לאייכמן. סיפור הפגישה שלו עם אבי בבית הכנסת, והשאלה ששאל על ההבדל בין התלמוד הבבלי לתלמוד הירושלמי, מגלים שהיתה לו אובססיה לא רגילה בכלל כלפי היהודים. מבחינה זו, הוא לא היה רק ביורוקרט קטן שמילא את חובתו.

"ניסיונות לפענח את הפסיכולוגיה של הרוצחים עוררו התנגדות גדולה אף יותר. פרופ' שאול פרידלנדר הגדיר יפה את הבעיה. הוא דיבר על כך שההסברים הרגילים לרוע הנאצי מתמקדים בגורמים ההיסטוריים, הפוליטיים והחברתיים, אבל ברגע שמגיעים למנגנונים הפסיכולוגיים של הרוצחים, ואני מציע אפילו מנגנון ביולוגי, כאמור, מתעוררת תחושת אי־נחת גדולה. קל יותר לאנשים להזדהות עם הקורבנות מאשר לעסוק במקרבנים, וחקירה של הפסיכולוגיה והביולוגיה של הרוצחים נתפסת כאילו היא מכשירה את השרץ".

זה גם מה שקרה בכנס?
"במובן מסוים, הסוציולוגים הרגישו לא נוח עם 'הניסיון לעשות מדיקליזציה של נושא חברתי', כפי שהם ניסחו את זה, אבל אני ממש לא מסכים לניסוח הזה. התפיסה של רוע מסוים כסינדרום, שיש לו מאפיינים וגורמי סיכון מסוימים, היא בסך הכל ניסיון ליצור מסגרת עבודה, לא יותר. זה עשוי לעזור לנו להבין את התהליך טוב יותר. בשום אופן זה לא ניסיון לרדד את הסוגיה ובוודאי לא לפטור אנשים מאחריות".

להתגבר על האנושיות
שאלת האחריות האישית סבוכה עוד יותר. מצד אחד, נראה שלאנשים שלוקים בסינדרום E יש מרחב תמרון גדול בהשוואה לפסיכופתים, למשל, כיוון שמדובר בתהליך שמתפתח בהדרגה. יש להם יותר זמן לפתח התנגדות. מצד שני, ייתכן שאדם שקליפת המוח שלו הוזנה במשך שנים על ידי אידיאולוגיה רצחנית ושמרכיב הקונפורמיות באישיותו חזק — לא באמת יכול להתנגד.
"לאדם שלוקה בסינדרום E", אומר פריד, "נאצי, לוחם דאעש או כל חבר בקבוצה אחרת — יש יכולת שיפוט, תכנון וביצוע נורמליים לגמרי. כמו שאמרתי קודם, היכולות הקוגניטיביות האלה נשארות תקינות לחלוטין גם כשהוא נמצא בשיא הסינדרום. לכן אי אפשר לומר שהתנהגות ההרג שלו היא בלתי נמנעת. אי אפשר לפטור אנשים שעסקו ברצח עם בתואנה של 'אי שפיות זמנית'. בה בעת אמרנו שלאידיאולוגיה ולסביבה החברתית יש השפעה מכרעת על התנהגות הרוע הזאת.
"ג'יימס סטיוארט, סגן התובע הכללי בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג, נשא את הרצאת הסיום בכנס. הוא אמר שהמיקוד צריך להיות באנשים שיוצרים את התנאים לקיומן של קבוצות כאלה או שמנחים את פעולותיהן. הם הפושעים האמיתיים שצריכים להיענש. ברוח דומה, פרופ' מייקל גזאניגה, אחד ממדעני המוח החשובים בעולם, שהשתתף בכנס, אמר שהאחריות אינה נמצאת במוח של הפרט, אלא בסְפֶרָה החברתית. כמו שאי אפשר להסביר את חוקי התנועה כשמסתכלים על כלי רכב אחד".

כלומר, גם האחריות וגם התקווה טמונות בחברה.
"בחינוך שניתן על ידי החברה. חינוך הוא הדבר היחיד שיכול לעצב את המוח מבחינת החיווט העצבי, וגם בנקודה הזאת עוזרת ההכרה של התופעה כסינדרום. כמו שאנשים יודעים שייתכן שמי שיש לו שיעול וחום גבוה סובל מדלקת ריאות שצריך לטפל בה, כך אנשים צריכים להיות מודעים למאפיינים של סינדרום E. כשרואים אנשים שמבטאים תוקפנות קיצונית כלפי קבוצה אחרת בהשראת אידיאולוגיה אובססיבית, תוך כדי השטחת הרגש וכו', צריך להתעורר ולחשוב על האפשרות שיש כאן התפתחות של סינדרום E".

יש לך מחשבה על הנקודה הישראלית?
"בעקבות השערורייה שכתב לי עליה הרופא הצבאי ששירת בסומליה, פירקו בקנדה את היחידות שהיו מעורבות בהתעללות בסומלים. בישראל אי אפשר לפרק את הצבא, כמובן, וגם ברור שבמציאות מתמשכת של מלחמה בין קבוצות, מנגנונים כמו דה־הומניזציה חייבים לפעול במידה מסוימת. במלחמה את מוכרחה לדכא במובן מסוים את התובנות שדיברנו עליהן, כי אם תסתכלי לכל אחד מקבוצת האויב בעיניים ותתייחסי אליו כאל אדם ייחודי כמוך, את עלולה להיות זאת שתהפוך לקורבן. לחברה במלחמה אין ברירה, אלא לטפח חלק מהמנגנונים האלה. הבעיה היא שהם יכולים להידרדר ולבוא לידי ביטוי גם במצבים שאינם מלחמתיים ושאין בהם איום מיידי על החיים. כך שבסוגיה הזאת אין שחור או לבן, נכון או לא נכון, אף על פי שאנשים היו רוצים שזה יהיה כך".

ובכל זאת, מבט על העשירית המלאה של הכוס. עשרת האחוזים שסירבו להשתתף במשימות ההרג של גדוד 101, חסידי אומות עולם שהצילו יהודים למרות הסכנה — מה קורה במוח שלהם, לדעתך?

"אין לי תשובה ברורה לזה. קל לי יותר לענות בנוגע לעשרת האחוזים שביצעו את משימות ההרג של גדוד 101 בהתלהבות יתרה. לאלה היתה כנראה נטייה מוקדמת לסדיזם. כל מה שאני יכול לומר על אנשים שמגלים עמידות לסינדרום הוא שהם מסוגלים לשמור על המנגנונים הטבעיים שלהם: קליפת המוח לא עוברת עוררות יתר ומנגנוני המשוב עם חלקי המוח האחרים, הנמוכים, ממשיכים להתקיים. האם זה נובע מלמידה מוקדמת, מאישיות מולדת או מהיכולת לעמוד בפני לחץ קבוצתי? את זה קשה לדעת".
כל זה מתברר אפוא כאנושי, אנושי מדי. ההתפתחות המהירה של קליפת המוח באבולוציה של האדם איפשרה לנו ליצור שפה משוכללת, טכנולוגיה אדירה ואמנות נשגבה, אבל ייתכן שגם הפכה אותנו למועדים לרוע קיצוני. במובן מסוים אפשר לומר שהמוח האנושי, פאר האבולוציה, לוקה בפגם מובנה. ניסיון העבר מלמד שסטטיסטית, כ–70% מבין "האנשים הרגילים" מועדים ללקות בסינדרום E. גם אם המספרים קטנים יותר, זה עדיין מבהיל.

אבל קליפת המוח היא גם זו שמאפשרת לנו להיות "חופשי ברוח", כמאמר הפילוסוף פרידריך ניטשה, מחברו של "אנושי, אנושי מדי". היא מאפשרת לנו להבחין בחבלים שקושרים אותנו ולהבין שאפשר לרופף את אחיזתם. או בניסוח אחר שלו: "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו"
 


          רמי גזולי
         מרצה וחוקר קוגניציה 
         ותהליכי למידה. 
         052-6096424 
         Rami@bmind.co.il

 

לייבסיטי - בניית אתרים