הילד עם חוש העטלף

הילד יכול להיות הילד הכי מקסים ביקום, אבל במצבים מסוימים הוא הופך לילד אחר לגמרי, כאילו מדובר בשני ילדים שונים. בשלב זה ההורה או איש החינוך עלול לצפות בהתנהגויות שונות החל מהתפרצויות זעם מילוליות או פיזיות או בסערת רגשות (בכי, צרחות וכעס).

ההתנהגות הבעייתית מופיע לפתע, ללא כל סימני אזהרה, לעיתים אפילו לאחר שההורה שיחק כל היום עם הילד, לקח אותו לפעילות מהנה והילד חווה הנאה מאוד גדולה. פתאום וללא התרעה - הילד השתנה. אין ספק שבמקרה כזה המבוגר יכול להיות מתוסכל מאוד, אפילו להיפגע מחוסר השיוויון - ההשקעה שהשקיע כה רבה והנה עדיין, הילד החל לפעול בכעס.

אם נניח לסערת הרגשות ונביט על הסצינה מנקודת מבט חיצונית שמנתחת את כל הסימנים, מיד יתבהר לנו שהילד מתקשר אתנו, אבל אנחנו לא מצליחים להבין אותו.  

הילד מפריע, בואי לקחת אותו מבית הספר ! .

יניב הוא אחד הילדים המרתקים שחווינו עמו תהליך צמיחה וקידום. לילד היו התפרצויות זעם מדי שבוע, אמו הייתה מגיעה במשך שנים לבית הספר כדי לקבל את תלונות המורים על התנהגותו והגיעה למצב של חוסר אונים. יניב האשים אחרים בהתפרצויות שלו ובעיקר ראה את המציאות בצורה שונה מאשר אחרים מתארים אותה. חבריו לכיתה סרבו לשחק אתו והוא הפך לבודד. מנקודת מבטו הוא ניסה להשתתף וליצור קשרים , אך לרוב נכשל.

לאורך שנים טענו מורים ומומחים להתפתחות הילד שיניב סובל מבעיות התנהגות, קשב וריכוז, אבחנות שהותירו את ההורים חסרי אונים וללא מענה.בשלב מסויים הוצע להורים לתת לו טיפול של כדורים פסיכיאטריים, כשלקח הכדורים היו מסייעים לו להיות זומבי, אבל מבחינת ההתנהגות – הילד היה בשעה הראשונה מפריע ועם השפעת הכדור הפך לאפטי.

האבחנות האלה מסגרו את יניב בפיתרון אחד - הכדורים, ולפעמים הדרך הטובה ביותר לאבחון בעיות בקרב ילידם היא פשוט להתבונן בצורה עמוקה בילד.

 

תבונה מלשון התבוננות

התבוננות הינה הדרך הטובה ביותר להתחיל לחפש סימנים בעייתיים בהתנהגות. ההתנהגות היא לרוב תוצאה של גירויים חיצוניים ופנימיים ואנו כבני אדם עיוורים להם, כי אנו רגילים להגיב במקום לחשוב על הסיבה לכך שהילד מתנהג כך. בהעדר מידע זמין – התגובה היא מהאגו, מתוך תחושת הכעס והאכזבה.  

בהתבוננות שביצענו התמקדנו בפעולות של יניב. נראה שהוא מנסה להתנתק ממה שקורה בכיתה ומצייר, כאילו הוא בורח ממה שקורה. כשמבקשים ממנו לבצע משימה הוא מבצע (למראית עין), אבל בסיומה הוא חוזר לצייר. כאשר היו רעשים מבחוץ או אחד האנשים בחדר הרים את קולו, פניו השתנו במעט – הוא כיווץ את פניו לשנייה ארוכה וחזר לצייר.

מצאנו שכאשר יניב שומע רעש חזק ופתאומי כמו אזעקה, רעם, רעש, סירנה או צופר, קורה משהו בגופו שמתורגם לפעולה התנהגותית.  יכול להיות מצב שבו יש רעש של מכונית מבחוץ, רעש של חבורת ילדים במגרש בזמן שהוא בכיתה, רעש של הזזת רהיטים ורעשים אחרים – הדברים האלו השפיעו על יניב מאוד.

כשנתקל בשינויים אלו יניב החל מכניס אצבעותיו לאוזניו וצורח או מהמהם, נראה מוטרד ומודאג מרעשים שכיחים כגון הדחת מים באסלה, או מוזיקת רקע, ואף החל להתפרץ מילולית כאשר נחשף לקולות גבוהים - דלת נטרקת, רעש של מקדחה או רעש אלקטרוני כמו צלצול טלפון.

צורת ההתנהגות של יניב יכולה להיות ביטוי של סערת רגשות. המוח שלו מוצף רעשים ומגורה מאוד, כך שאינו יכול להתעסק בכל דבר אחר. הדבר דומה מאוד למצב שבו אנחנו בפקק גדול וסביבנו מכוניות רבות צופרות – לפעמים אנחנו נצטרף לצופרים ולפעמים נעדיף להיות פסיביים. אנו חשים "חוסר אונים" בפקק, כי אנחנו לא יכולים להתקדם. במקרה של יניב כאשר הוא מנסה ללמוד, להיות אחד מהחבר'ה, לשלוט על ההתפרצויות ולהבין למה הוא מכאיב לעצמו ולסביבה, הוא הגיע למצב של חוסר אונים.  ולצערו גם הסביבה הרימה ידיים.

 

הגילוי שעשה פלאים

באחת הפגישות שלי עם הילד – החלטתי לבודד את הרעשים שלו על ידי התמקדות ברעשים עצמם. הנחתי רטייה עיניו וביקשתי ממנו לתאר את הרעשים שהוא שומע. הוא תיאר במדויק רעשים שהיו בחוץ, את האנשים שהיו שייכים להם הקולות בפירוט רב ובתיאורים מדויקים.

לפתע הוא תיאר רעש של כדורסל מקפץ במגרש. ידענו שבאותו יום אסור לשחק כדור במגרש ולא היה שם כדור. אבל זה הרעש שהוא שמע. חזרנו אחורה לאחת השיחות שבה תיאר קבוצת ילדים שלא רצתה לשחק אתו בכדורסל והוא מאוד נעלב מכך. כך הבנתי שהמוח השלים את תמונת הרעש בהקשר. הנקודה היא שאנו מלאים ברעשים שונים – חלקם קיימים בפועל וחלקם מאוחזרים בזיכרון האוטוביוגרפי שלנו ועלולים להעלות טריגרים של מחשבות ורגשות שונים.

לכל אורך התיאורים המילוליים – היו גם תזוזות קלות באצבעות הידיים, כאילו המוח שולח מידע עצבי לאצבעות והן מלאות אנרגיה לבצע את התיאור מהמחשבה והדמיון למציאות.

ביקשנו מיניב לצייר את מה שהוא רואה באוויר ואז התמלאה החלל בתיאורים מדויקים שחציים היו בקול וחציים היו בציורי האויר. הוא צייר  קווי פנים של האנשים בחוץ, ציין את השמות של המורים לפי צרות ההליכה שלהם וזיהה רעשים שונים והחל לבודד אותם מרעש אחד גדול, לסוגי רעש. מיד נדלקה אצלי נורה וקישרה את מצבו ליניב למצב אחר  שקראתי ב - Newscientist ,על מערכת הסונר הפנימית שנקראת Echolocation. האם מדובר במצב זהה?

הכרות – הילד העטלף

מסתבר שקיימים שני סוגים של סונאר, הסונאר האקטיבי והסונאר הפאסיבי. האחרון משמש את כולנו. אנו למדים על הסביבה שבה אנו מצויים באמצעות שינויים בהחזר של צלילים. כולנו מסוגלים להבחין בהשתנות צליל הדיבור שלנו בתוך חדר גדול וריק לעומת חלל קטן ומרופד.

במהלך ההיסטוריה של הקפיצה המדעית המשמעותית ( 100 שנים אחרונות) נמצא בספרות המדעית, מחקרים שונים על אנשים שפיתחו את היכולת הסונארית שלהם.

ד"ר לורנס סקאדן לא נולד עיוור אבל איבד את ראייתו עקב מחלה. בכל זאת הצליח סקאדן  לרכב על אופניים ותועד עושה זאת במחקרים שנעשו באונ' מרילנד. חואן רואיז מתגורר בלוס אנג'לס, קליפורניה, ומתועד בספר "Electro Man" של סטן לי העוסק בתיעוד בעלי "כוחות על". בפרק הראשון מסופר שרואיז הראה מסוגלת רכיבה על אופניים, הימנעות ממכוניות חונות ומכשולים אחרים וזיהוי עצמים קרובים לו. הוא היה מסוגל להיכנס למערה ולצאת ממנה ותיאר את אורכה ותכונות אחרות.

במקרה אחר, המדען קווין וורוויק התנסה על עצמו בגירוי של פולסים קוליים החודרים למוח (באמצעות גירוי חשמלי משתל עצבי) כקלט חושי נוסף. הניסוי הראה שהוא מסוגל להבחין במדויק מרחק לאובייקטים וגם לזהות תנועות קטנות של חפצים.

ג'ון הולמן, "הנוסע העיוור", בריטי בן המאה ה-19 , סופר, חוקר חברה, אך גם עיוור ומוגבל בתנועתו - טייל לבדו בכל רחבי אירופה ודיווח שהוא חש את סביבתו על ידי הקשה במקלו והאזנה לקול פרסות הסוסים. הולמן תיאר שההדים המוחזרים מהקשות המקל מאפשרים לאדם ללמוד על תכונות חשובות של העצמים שמסביבו: מיקום, גודל וצורה כלליים ואם הם מוצקים, מחזירי צלילים או בולעי צלילים. המידע הזה יוצר דימוי תלת ממדי של הסביבה במוח.

אם נעצור רגע וננסה לנתח את הקולות מסביבנו נראה שהם מגיעים מאזורים שונים.  אנשים הם בעלי בית חזה ומבנה שונה, רעשי מנוע משתנים, גבהים שונים משפיעים על הקול. עלינו להתחיל לשים לב לסימנים השונים ואפילו לתאר אותם בצורתם, פחות או יותר. דניאל קיש פיתח טכניקה שנקראת FlashSonar (בשל הדימוי לפלאש של מצלמה) וכיום מדריך אנשים עיוורים. הוא מצא שקצב ההקשה ועוצמתה תלויים במקום שבו הוא נמצא ובכמות האינפורמציה שהוא זקוק כדי להבין את הסביבה שלו. קיש פיתח יכולת "שמיעה" יוצאת דופן שמזכירה את הסונאר של העטלפים. על ידי הקשה בלשונו והפניית הראש לצדדים, כדי לסרוק את סביבתו תוך הקשבה להדים שמוחזרים מעצמים, קיש יכול לדעת אם הדרך פנויה ולהימנע מהתנגשות באנשים ומהיתקלויות בחפצים. יכולת "הראייה" שלו כה יעילה, עד שהוא מסוגל לרכוב על אופניים ללא כל עזרה ולכל אורך הרכיבה הקשה אינטנסיבית בלשונו מונעת ממנו להתנגש במכשולים בדרך , אפילו  במסלולים מורכבים.

חזרה ליניב – בראייה אחרת

הסביבה החיצונית של יניב החלה לקיים תצפיות על יניב ולתעד התפרצויות ושינויים בבית ובכיתה. מההתבוננות העמוקה ניתן היה להסיק שליניב יש קושי להתרכז בשעה הראשונה, הוא סובל מהתפרצויות או התנהגויות שקוטעות ריכוזו או עיסוקו ותגובותיו יכולות להיות  הרות אסון כמו משפטים שהוא "זורק" לאויר  – רוב הזמן דיבורים אלו אינם קשורים למהלך השיעור. ממש כמו דניאל קיש שצריך לייצר רעש כדי להבין את מקומו ביחס לסביבה.

הורים לפעמים יכולים לבצע תצפית בהתנהגות הילד, כאשר אחד ההורים הוא צופה והשני עוסק בפעילות עם הילד.  אנשי חינוך יכולים להיכנס לכיתה מקבילה ולהיות צופים בהתנהגות של הילד בזמן שמורה אחרת מעבירה את השיעור. כאשר יודעים מה לחפש, מוצאים הרבה מאוד סימני תקשורת שהילד מעביר עוד בטרם ההתפרצות שלו.

 

תהליך העבודה עם יניב מתמקד בסינטוז רעשים. ע"י למידה של מיקוד ברעש אחד וניתוח הרעשים האחרים – בדומה לכל צייד – יניב לומד לנהל את הרעשים שמפריעים לשגרת יומו ולהתפתחותו. (שיטת הפעולה שנבחרה עם יניב היתה שימוש בטכניקה הציור באוויר - כאשר דימינו את השמיעה התלת מימדית, לציור בעזרת החוש הטקטילי שעוזרת מאוד בניתוח הרעשים). בנוסף אנשי החינוך ואחרים המשמעותיים עבדו עימו מידי פעם, על התמקדות ברעש אחד , כולל בזמן השיעור, כך שלמעשה הוא היה מקרב אליו קולות שהיה רוצה לשמוע ולהתנתק מהרעש החיצוני, תוך התמקדות ברעש אחד. ( דיבור המורה, הכדור במשחק כדורגל, הרעש הדק של מזגן המחשב וכו' ) . התוצאה גרמה להבין שעלינו על הדרך הנכונה . בשלב הבא - חיזקנו את יכולת העיבוד שלו, כלומר הוא לא רק מקשיב למה שהוא שומע - הוא גם משתמש בזה - כלומר הפיכה מילד זומבי - לילד שמבין מה שרוצים ממנו ומשתף פעולה.
לאחר כמה שנים של יאוש, בבית ספר ובבית, בספקולציות שונות, כדורים משתנים, התפרצויות ואלימות, הצלחנו תוך מספר שבועות לגרום ליניב להיות מי שהוא באמת. יכולת הריכוז והמיקוד בנעשה בכיתה השתנתה פלאים,השיגיו בלימודים עלו . בבית יחסו למשפחה השתנתה והוא החל לסייע ולעזור,הוריו מדווחים על שיפור משמעותי בהתנהגות שלו. מה שעוד ראינו שיש ירידה משמעותית בהתפרצויות הזעם שלו, שבעבר היו כמה פעמים בשבוע והיום כמעט ואין. הוא הפך ליותר נינוח בכל דבר שעשה.
במהלך השבועות הבאים ראינו שיניב, מדי פעם, יכל להיות פנוי להקשיב גם לגוף שלו ולנהל את הוצאת אנרגיה בבוקר לפני הלימודים בריצה, שק אגרוף או כל פעילות שמפעילה את הגוף.

עיקר העבודה בפועל הייתה מול הסביבה הקרובה ליניב. במקום לשפוט את ההתנהגות של יניב  היה עלינו להבין שהתנהגותו היא הדרך שלו לתקשר עם הסביבה.
בשורה התחתונה – אין ילד בעייתי , יש ילד שלא מבינים אותו.